פסק-דין בתיק ע"א 11249/07

1.      לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ר' יעקובי) אשר דחה תביעה שהגיש המערער נגד המשיבות, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לו בתאונת דרכים על ידי רכב שהיה מבוטח על ידי המשיבות.

2.      בפסק הדין נקבע, שהמערער סובל בגין התאונה מנכות רפואית פסיכיאטרית בשיעור של 40%, נכותו התפקודית עומדת על 35% וזאת "בעיקר בשל החשש, שאם ייפלט לשוק העבודה בשלב כלשהו, עלולה להיות לנכות משמעות לא מבוטלת". אובדן כושר ההשתכרות לעתיד שנפסק על ידי בית המשפט על בסיס הקביעות דלעיל ולפי כושר השתכרות (אלמלא התאונה) של 9,000 נטו לחודש הועמד על 682,000 ש"ח, והפסדי ההשתכרות לעבר הועמדו על 207,000 ש"ח. כמו כן נפסקו למערער פיצויים עבור עזרת הזולת בסכום של 120,000 ש"ח ובגין נזק ממוני. משהסתבר לבית המשפט שסכום הנזק שנקבע בפסק הדין נופל בהרבה מהשווי הכולל של גמלאות המל"ל, אשר מסתכם בכ- 2,280,000 ש"ח, הוא נפנה לדון בשאלה האם המערער זכאי ל 25% מסכום הפיצויים. על שאלה זו השיב בית המשפט קמא בשלילה, וזאת לאור העובדה שהרכב בו נהג המערער בעת התאונה היה בבעלות חברה משפחתית בה הוא עבד, שהיא גם הייתה מבוטחת על פי פוליסת הביטוח שהוצאה על ידי המשיבות, והתאונה אירעה תוך כדי נהיגתו של המערער ברכב כעובד החברה, לצרכי עבודתו בחברה ובמסגרת עבודתו. במצב דברים זה, נקבע בפסק הדין, יש לראות את התאונה כתאונה ברכב המעביד, שלגביה אין למל"ל זכות שיבוב כלפי המעביד, וכפועל יוצא מכך, אין לתובע זכות ל - 25% מסכום הפיצויים במצב של בליעה (רע"א 686/97 מנורה נ' עזבון תמר (לא פורסם); ע"א 545/85 אליהו נ' אלגריסי, פדי מד(2) 8). 

3.      טענתו העיקרית של המערער בערעור היא שבית המשפט קמא טעה משהעמיד את נכותו הרפואית על 40% ואת הנכות התפקודית שלו על 35%. אשר לנכות הרפואית, נטען, שלא היה מקום להפחית מהנכות של 50% שנקבעה לו הן על ידי המומחה הרפואי, ד"ר אהרונסון, והן על ידי הוועדה הרפואית של המל"ל. לטענת המערער בית המשפט קמא גם היה מנוע מלהתחשב בחוות דעתו של ד"ר אבני ז"ל, אשר העריך את נכותו ב 15% בלבד, וזאת משום שחוות דעת זו בוטלה ולאחר פטירתו של ד"ר אבני לא ניתן היה לחקור אותו על חוות דעתו. לעניין הנכות התפקודית, טוען המערער, שעל פי הראיות שהוצגו בפני בית המשפט קמא הוא איבד לחלוטין את כושר השתכרותו וגם על פי עדותו של המומחה הרפואי הוא מסוגל לעבוד במסגרת של תעסוקה מוגנת בלבד. המערער מוסיף וטוען שגם אם סכום הנזק נופל מסכום גמלאות המל"ל, בית המשפט קמא טעה כאשר קבע שבנסיבות המקרה לא מתקיימים תנאי סעיפים 328-330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח חדש] תשנ"ה-1995, המזכים בתשלום של 25% מתוך סכום הנזק. לטענתו, בעת שנפגע בתאונה הוא נהג במכונית המצויה בבעלותו והחברה ששילמה את שכרו הייתה שונה מזו שנרשמה כבעלת פוליסת הביטוח. המערער מלין בערעורו גם על שיעור הפיצוי שנפסק לו בראשי הנזק האחרים.

4.      המשיבות הגישו אף הן ערעור פסק הדין וטענו בו בעיקר נגד הנכות הרפואית שנפסקה לתובע ונגד הסכומים שנפסקו לו בראשי הנזק השונים.

5.      לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה שיש לדחות את שני הערעורים.

לעניין הנכות הרפואית, המערער טוען שדרגת הנכות הרפואית בשיעור של 50% שנקבעה לו על ידי המל"ל, בהיותה דרגת נכות על פי דין כמשמעה בסעיף שנקבעה על פי דין, מחייבת, לפי סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, גם בתובענה הנוכחית.

טענה זו יש לדחות, שכן החוק מדבר על דרגת נכות שנקבעה לפני תחילת שמיעת הראיות בתביעה, כשלפי הפסיקה הגשת חוות דעת מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט, דינה כדין תחילת שמיעת הראיות לצורך סעיף זה (רע"א 1619/93 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' טטרו יאיר, פ"ד מז(4) 89). במקרה הנוכחי דרגת הנכות אמנם נקבעה על ידי המל"ל לפני הגשת חוות דעתו של ד"ר אהרונסון, אך לאחר הגשת חוות דעתו של ד"ר אבני, ועל כן דינה כדין קביעה שנקבעה לאחר תחילת שמיעת הראיות. העובדה שד"ר אבני נפטר וחוות דעתו בוטלה אינה גורעת ממסקנה זו.

טענתו השנייה של המערער בהקשר זה היא שלא היה מקום לסטות מחוות דעתו של ד"ר אהרונסון, שגם הוא העמיד את נכותו על 50%, וודאי שלא היה מקום להתחשב לצורך כך בחוות דעתו של ד"ר אבני שבוטלה לאחר פטירתו.

גם טענה זו אין בידנו לקבל, שהרי בית המשפט אינו כבול לחוות דעתו של המומחה הרפואי, הוא רשאי לסטות ממנה בהתקיים טעמים המצדיקים סטייה כזאת. במקרה שלפנינו בית המשפט ציין בפסק דינו קיומה של בעיתיות משמעותית בנוגע לאמינותו של התובע, בכלל זה "מגמתיות כללית לתאר מצב ורוד מאד לפני התאונה, ושחור משחור אחריה" (סעיף 17 לפסק הדין), וייחס חשיבות רבה לכך שהמערער מסר למומחה הרפואי מידע לא נכון. בפסק הדין אף נקבע, "כי גם התמונה שצייר התובע בפני ד"ר אהרונסון ובעדותו, בעניין היקף עבודתו לאחר התאונה, ואופי אותה עבודה, הוא מגמתי, וכי הוא אינו משקף את המציאות, ולא את יכולתו האמיתית של התובע".

בנסיבות אלה בית המשפט קמא היה רשאי לסטות משיעור הנכות הרפואית שנקבעה לתובע על ידי המומחה הרפואי, מה גם שמדובר בסטייה לא גדולה, כשבית המשפט קמא מציין כי "... ייתכן שהיה מקום לנקוט בעניין זה גישה מחמירה יותר כלפי התובע" (סעיף 18 לפסק הדין).

מאותם שיקולים המבוססים על מהימנות בעייתית כמו גם על כך שטענותיו של המערער לגבי היקף ואופי עבודתו לאחר התאונה מגמתיות ואינן משקפות את המציאות, בית המשפט קמא גם היה רשאי להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על השיעור שקבע (35%), ואיננו רואים מקום להתערב גם בקביעה זו.

6.      איננו רואים מקום להתערב גם בממצאיו האחרים של בית המשפט קמא המתייחסים לסכומי הפיצוי שנפסקו בראשי הנזק האחרים ונחה דעתנו שקביעות אלה מעוגנות היטב בחומר הראיות ולא נפלה מלפני בית המשפט טעות עובדתית או משפטית.

7.      מעבר לנדרש נציין שהפער בין גובה הנזק שנקבע בפסק הדין לבין סכום גמלאות המל"ל הינו כה גדול, עד שגם הגדלה ניכרת מאוד של סכומי הפיצויים, אפילו עד כדי הכפלת הפיצוי בגין הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד, לא תמנע את בליעת סכום הנזק בסכום גמלאות המל"ל.

8.      בעניין האחרון עומדת לתובע לרועץ העובדה כי נהג בזמן התאונה במכונית המעביד, שהוא גם המבוטח, ובשירותו של המעביד. ב"כ המערער טוען כי ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא בנושא זה אינם נכונים, וכי הרכב היה בבעלותו (ולא בבעלות המעביד) והחברה ששילמה את שכרו לא הייתה רשומה כבעלת פוליסת הביטוח. אולם, אלה הן קביעות עובדתיות שלא שוכנענו שיש עילה להתערב בהן.

9.      לא מצאנו עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא גם על בסיס השיקולים הנזכרים בערעור שהוגש על ידי המשיבות, שניכר בו שהוגש מצוות אנשים מלומדה ורק בשל הגשת ערעורו של המערער.

10.  לאור האמור, אנו דוחים את שני הערעורים.

אין צו להוצאות.

ניתן היום ה' ב אדר א, תשס"ח (11 בפברואר 2008) בהעדר הצדדים.                                                           

מזכירות בית המשפט תמציא עותק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.